אני כבר 13 שנה מנסה לנהל את הזמן.

האמת שאני ממש לא אוהב את הפועל לנסות, כי הוא מראה מראש על המקום שכנראה משלים שלא אצליח.

אבל פה הוא לגמרי מתאים.

כי באמת אני לא יכול לנהל את הזמן.  הוא לא "נהיל".

במהלך השנים הללו שבער בי הרצון להתארגן ולהסתדר כדי לעשות לעצמי שקט נפשי, עלה דבר אחד שבלט מעל הכל. הדבר הכי חשוב בניהול זמן.

הרצון תמיד להספיק יותר, להיות יעיל יותר, ממוקד יותר פשוט… יותר, יותר, יותר.

הדבר שאני מדבר עליו לא מעט בהרצאות שלי על ניהול זמן, ושבתכלס הוא מבחינתי השורה התחתונה בהרצאה –

אם בסופו של דבר תקחו רק דבר אחד מההרצאה הזו – אני מייחל שזה יהיה זה.

הפסקה.

לא. לא לקחתי עכשיו הפסקה בטקסט.

זה הדבר הזה שאני חושב שעומד מעל הכל –

הפסקה. מנוחה.

באחת ההרצאות האחרונות שהעברתי בב"ש, אמרתי את אותו הדבר שאני אומר לעצמי ובהרצאות אינספור פעמים –

אם יש משהו אחד שאני ממליץ לעשות, זה לקחת הפסקה אחת, אפילו של 10 שניות, במהלך היום.

ואז אחת מהמשתתפות בסדנה הגיבה – "מה? אני עושה את זה המון במהלך היום!
אני עושה הפסקה לפייסבוק, והפסקה לאינסטגרם…"

חייכתי והבהרתי – הפסקה עבורי היא לא בשביל הסחת דעת אחרת. היא בשביל שקט. בלי שום התעסקות כלשהי.

אפילו הקצנתי ואמרתי – גם בלי סיגריה למי שמעשן.

רק את והנוף. ל-10 שניות. לא יותר מזה.

יותר מלהיות הכי אפקטיבי, ולעשות יותר, ולהיות יותר ממוקד, למדתי הכי הרבה **כשלא** עשיתי משהו.

הרבה פעמים הרווחים שבין השורות לימדו אותי הרבה יותר מאשר המילים עצמן.

הרווחים האלו (ההפסקות) – נותנים לי להבין מה אני באמת מרגיש.

איך אני מרגיש עם זה, ולמה אני מרגיש ככה.

היה לי במהלך השנים הרבה יותר קל לברוח ל"טכני" – איך להיות יותר יעיל בדרכים פרקטיות – להתחיל מהדבר הכי קשה על הבוקר, או לעשות רשימה כזו או אחרת.

הרבה יותר קשה היה שניה לעצור. לחשוב. להרגיש. לתת לדברים לשקוע פנימה.

ומשם להמשיך עם הרבה מוטיבציה, מחשבה וכוונון. או אולי לקחת את שאר היום חופש כי זה מה שאני דרוש לו היום.

לתוצאות הכי טובות הגעתי כשעצרתי לרגע. לפעמים יותר מרגע.

כשהתבוננתי בעצמי.

כשהסכמתי לתת לדברים להיות ולא להאבק בהם באמצעים פרקטיים (כמו תוכנות, שיטות ודרכים שהדחיקו את מה שעלה בי).

לפעמים התובנות שעלו כשהעזתי לעצור היו להפסיק עם עסק מסוים או לקחת אותו לכיוון שונה. אמנם זה היה מפחיד אבל זה הגיע ממקום אמיתי וכן.

הרבה שנים כשהייתי טס לחו"ל או נוסע לטיול, הייתי אומר שאני יוצא לחופש.

לקח לי זמן לשנות את דרך ההתנסחות שלי ולומר שאני יוצא לחופשה, כי למעשה אני תמיד בחופש.

ואם אני חושב שאני לא, לברוח לחו"ל לא יגרום לזה לקרות. זה רק ידחיק את זה לכמה ימים.

אז אסיים בחוויה הכי טריה וחיה שבי כרגע – שבוע שעבר אני עשיתי הפסקה. מתוקה ואחרת.

קצת יותר ארוכה מה-10 השניות שאני ממליץ.

שבוע שעבר יצאתי לטיול לקטים, בלי נייד, בלי לפטופ, בלי יכולת ליצור איתי קשר, לחמישה ימים של חופשה.

האמת שאלו היו גם חמישה ימים של חופש. חופש להתחבר לעצמי, חופש להיות ממש ברגע הזה מבלי לחשוב על שום דבר אחר כי הוא לא משנה. גם ככה אין לי מה לעשות עם מה שיעלה בראש מהשגרה, כשאין פלאפון או לפטופ לפעול בנידון.

הכל יכול לחכות.

הכל פרט לדבר אחד – אליי.