היום נסעתי ברכבת לת"א.כמעט לא נסעתי ברכבת בחיי. גם ירושלמי וגם שונא תחבורה ציבורית (איזה פריבילג)נסעת ליום עבודה במרחב עבודה עם החבר הכי טוב, האח שלא מאותו אמא, אילן שגדלנו ביחד.בהתחלה התחלתי לעשות את הנסיעות האלו כדי לגוון קצת את יום העבודה היות וכל המזמן עובד מהבית,להרגיש קצת אנשים וגם זה אחלה מרחב עבודה עם פסיליטיס,

אבל בעקר אני שמח לפגוש אנשים מרחיבי לב – קודם את אילן, ולא פעם אנשים נוספים – חברים שלו או סתם אנשים מעניינים שם במרחב העבודה.לומר את האמת – מבחינת עבודה – זה לא ממש פרודוקטיבי. אני לא מספיק הרבה עבודה, מוצא את עצמי יותר "מבזבז" את הזמן ולא באמת מסיים הרבה משימותהיום מצאתי את עצמי יושב עם אילן ועוד חבר שלו במרפסת עד 14:00 כשכל מה שעשיתי מהבוקר היה מפגש ליווי אחד בזום . לא הספק גדול.

היות לכולנו יש עסקים, ואין בוס על הראש, אז זה אומר שאנחנו צריכים להות הבוס על הראש של עצמנו, שזה אומר בגדול בחוויה שלי הכי קשוח. אנחנו כלפי עצמנו הכי שיפוטיים וביקורתיים.אז כבר לפני שהלכנו לג'קוזי אמרנו ביננו – "כן אבל לא להרבה זמן כי צריך לחזור לעבוד קצת…"ואז ב14:00 כבר שלא עשינו המון מהבוקר, "אמרנו – כן נראה שכדאי שנחזור לעבוד" הרגשנו את הביקורתי שבנו נושף בעורפנו.

ואני נשמתי לרגע לאחר המשפט הזה – שכדאי שנחזור לעבוד והזכרתי לעצמי – האם "בזבזתי" את הזמן עד כה?לא.אני השקעתי אותו בעצמי.

העסק שלי הוא אני. לפני הכל. הוא לא כמות הפגישות או הכסף שאכניס.ובזמן מהבוקר השקעתי בעצמי – הרחבתי את הלב, חוויתי שיח מחבר יחד עם עוד שני אנשים נפלאים, דיברנו מהלב, שיתפנו בדברים, צחקנו! כמה שזה חשוב, וגם שיתפנו בדברים שקשים. זה לא קורה כל רגע. זה משמעותי וחשוב. זו השקעה בעצמי.החיים לא נספרים בהישגים והספק. החיים הם החוויה שאני עובר ואיך שאני מרגיש בהם.אז אולי לא הייתי פרודוקטיבי – לא הספקתי הרבה משימות.אבל הייתי סופר אפקטיבי – הזנתי את עצמי באנרגיה הכי מזינה שיש – של חיבור, וצחוק וחיוך, ושיתוף ואנשים טובים. זה הרבה יותר חשוב.

יותר נחמד להתחיל לעשות משימות עסקיות כשהשקעתי ברוח של מי שעושה את העסק הזה.וכמו תמיד הכל באיזון. הרי אחד לא יוכל להתקיים ללא השני.

ובדרך הביתה חזרת ברכבת, הרגשת שרוחו קלה עליי, שהאפקטיביות של היום הזה מורגשת. הרגשתי את הגוף קליל, את הרוח טובה. את הרצון להנות ולהשתטות.שמתי אוזניות ברכבת והקשבתי למוזיקה. הרשתי לתת לגוף קצת לנוע, למרות המבוכה. ואז לרגע של חלום, דמיינתי שהצטרפו אליי חברה או חברה טובים שהיו יושבים איתי ברכבת, והיינו שמים את המוזיקה לא רק באוזניות, ומרשים לעצמנו להשתטות ולרקוד. זה היה יכול להיות נהדר.ואנשים היו מסתכלים מי אלו המוזרים האלו, אבל זה היה מעלה להם חיוך. ולרגע חשבתי שהייתי רוצה להיות ותר יובל הזה הקליל השטותי להרשות לעצמי לעשות דברים שאני לא מרשה לעצמי ביום יום.

לפני כמה שנים קראתי את הספרים של ליאו בוסקאליה. איש מדהים ומיוחד שכל פעם בספריו כשקראת אותם – קינאתי בו על רוח הקלילות והשמחה שבו.הוא היה מספר איך היה נכנס למעלית לא מתובב כמו כולם עם הפנים לדלת ומחכה למעלית שתגיע לקומה שלו.הוא היה נשאר עם הפנים לאשנים, מחייך ואומר – נעים מאוד – אני ליאו, מי אתה? הוא היה שובר את כל הפורמליות וכל הריחוק. הוא היה מרגישלי סופר אנושי ומחובר.מאחל לעצמי למצוא יותר רגעים כאלו של אנושיות פשוטה, קלילות, שמחה וחיבור.

שעור מעניין למדתי היום לפתיחת שבוע.
התמונות – מאחד מטיולי הזריחה היומיים שלי מהימים האחרונים.