או לפחות בין הכי חשופים.
בשלוש שנים האחרונות אני עובר מסע אינטנסיבי לתוך עצמי ובהתמודדות עם אתגרים של החיים.
במסע הזה אני הגעתי לבחון את החיים שלי, את מה שעשיתי וגם את העסקים שלי.
אחת התובנות הכי כואבות והכי משמעותיות שעלו לי בשבועות האחרונים זה שאני כבר הרבה שנים מנסה להיות סופרמן בחיים שלי ובחיים של האנשים הקרובים אליי.
אומרים שהחיים מביאים לך את השיעורים שאתה צריך ללמוד ושאם אתה לא מוכן ללמוד את השיעור, החיים יביאו לך שיעור יותר קשוח וקיצוני עד שתפנים.
אני מגיל מאוד צעיר, 7-8 החלטתי שאני בלתי שביר. סוג של סופרמן. לא בוכה, מטפל בכל הדברים, זאב בודד, לא זקוק לאף אחד, גם לא מהמבוגרים. מסתדר לבד בעולם.
אני זה שידע לתמוך בכולם. לא ביקשתי עזרה. רק נתתי. ממש הפכתי את זה לאג'נדה שאני לא זקוק לכלום.
איכשהו יצרתי תודעה שבה אסור להשבר. אין דבר כזה. אין דבר כזה להכשל. ובאמת לא נתתי לעצמי להשבר. אם אי פעם הרגשתי שאני קרוב לכשלון – ויתרתי מראש. כמו בגיבוש השייטת הראשון. שם פשוט פרשתי בלילה הראשון כי בתת מודע לא הסכמתי להכשל. ידעתי שאני לא בכושר לגיבוש. כשהגעתי הביתה יום למחרת, הייתי כל כך שבור שבפנים החלטתי שאני לא נותן לזה להימשך. וכך יצאתי למסע של 8 חודשים מטורפים שבסופם ניגשתי לגיבוש שני לשייטת – שבו עברתי ראשון מהגיבוש. וכך התקבלתי לאן שרציתי והוכחתי לעצמי שאני בלתי שביר. לא עצרתי לשאול את עצמי בכלל אם זה מה שאני רוצה. החברה המערבית עזרה לי לגבש את המודל הזה. רואים בטלויזיה, בסרטים, בכל מקום – מודל של אנשים שמתמודדים עם הכל ומנצחים בסוף. אף פעם לא נשברים. תמיד זה מודל הגיבור. מודל של אנשים על אנושיים, שמתמודדים עם הכל.
אפילו בעסקים – אומרים לנו שאנחנו צריכים לדעת גם שיווק, וגם מכירות, וגם דיגיטל, וגם כספים וגם וגם וגם… אנחנו סופרמן או וונדר-וומן. גם אני חשבתי שאני כזה. הסתדרתי לבד מגיל צעיר, הגעתי ל"הישגים" שלי בזכות עצמי ולא בזכות אחרים, הקמתי עסקים עם מחזורי מכירות של מליונים, פרנסתי הרבה מאוד עובדים שעבדו אצלי במהלך השנים. אבל אף פעם לא "מימשתי את הפוטנציאל". כלומר לא פדיתי את השיק – לא הפכתי להיות איזה סופר עשיר. לא מתלונן על מה שעשיתי אבל הסבירות הייתה שהייתי אמור להיות במקום אחר בחיים.
תמיד ידעתי להסביר את זה לעצמי בכל מיני סיבות והסברים, והתוצאה העיקרית מהן הייתה – עוד הלקאה עצמית – ברגע שרק "אתאפס על עצמי", ברגע שרק "אתיישר ואתחיל לעבוד מסודר" – אצליח ואגיע רחוק. זוכרים שאמרתי שכשיש שיעורים שאנחנו לא לומדים – הם בסוף מגיעים יותר חזק ויותר כואב? אז כך אני מרגיש עכשיו.
בתקופה האחרונה הבנתי. הבנתי שאני מתחבא. לאורך כל חיי העסקיים ידעתי לפתוח ביחד עם שותפים עסקים או ארגונים שאני יכולתי להתחבא מאחוריהם – זה הארגון זה לא אני. זה לא היכולות שלי או הערכים שלי או מי שבעצם אני.במהלך חיי אפילו שחררתי מספר עסקים – היה לי עסק למכירות בחו"ל, היה לי גן ילדים שעבד נהדר, היו לי כל מיני מיזמים. כל פעם ששחררתי עסק או ארגון – איכשהו מצאתי את עצמי יוצר אחד חדש.
לקח לי הרבה שנים להבין – שהפחד שלי הוא לשים רק את עצמי שם בפרונט. את מי שאני, את היכולות האישיות שלי, את הידע שלי, את הנסיון שלי. החלטתי לשחרר את כל הארגונים שהקמתי. עזבתי לאחרונה את משרד הנהלת החשבונות שהקמתי (אקאונטפיקס), עזבתי את התפקיד הניהולי מהעמותה שהייתי ממוביליה (משלימים לחינוך), שחררתי הכל.
הפחד בשבועות האחרונים אחז בי כל כך חזק עד שהשתתקתי. לא הצלחתי לפעול ולקדם את עצמי.
נהייתי חסר ביטחון. או יותר נכון פעם ראשונה בחיי הסכמתי לפגוש את חוסר הביטחון שבי, שהיה שם מגיל צעיר. החלטתי אפילו לקחת קורס לשיווק של חבר קרוב, לעזור לי לדייק את הכתיבה השיווקית שלי. אבל מה שמצחיק היה שהיו לי אינספור תירוצים – ולא פרסמתי כלום. צרצרים. לקח לי זמן לעכל את זה. שזה לא דרך הכתיבה, לא הפלטפורמה, לא הדיוק של המילים. לא הדברים מסביב שעוצרים אותי – זה אני. זה הזמן שלי להתמודד עם מה שיש בתוכי.
* * * * * * * * * * * * * * * * * *
כל בוקר אני הולך יחד עם זוגתי המהממת לנחל ליד הבית שלנו, ושם אני עושה את טקס הבוקר שלי. מזיז את גוף, מתחבר לטבע ועושה משהו שרוב חיי לא ידעתי איך עושים – אני נוכח. לזוגתי יש את המילים שהיא מבטאת כל בוקר בנחל – המשפטים שהיא אומרת שמחזירים אותה לנוכחות. כמה פעמים ניסיתי אותן ואף פעם לא הצלחתי להתחבר. כשהייתה שואלת למה אני כזה שקט, תמיד היו לי תירוצים או הסברים למה. לא העזתי לראות שאני פשוט לא מוצא את עצמי.
בשבועות האחרונים פתאום מצאתי את המילים. מספר משפטים שאני חוזר עליהם בבקרים. לזכור את מה ששכחתי כל חיי. אלו חלק מהם – "אני משחרר שליטה", "אני מסכים להרגיש", "הכל אפשרי", קשה לי להסביר מה עברתי בשלוש השנים האחרונות, אבל זה בהחלט מתמצה בזה. האתגרים שאני צולח וצלחתי, והמורכבויות בחיים שלנו גרמו לי לא רק להגיד את המילים האלו שכתבתי. גרמו לי באמת להרגיש אותן עמוק בלב.
אני יודע שהפוסט ארוך, וכנראה לא הכי "שיווקי", אבל הוא הכי אני שיש. וזה מה שמרגיש לי נכון. אני שמתי את כל שאר העסקים שלי מאחוריי – והשארתי רק את הליווי שאני עושה לעסקים, ארגונים, חברות – ובעיקר אנשים. אני החלטתי לשחרר שליטה – אני לא מתחבא יותר מאחורי ארגונים שאני מקים, אין לי גם רשת בטחון של ארגון שיכניס לי משכורת קבועה, אני מסכים להרגיש – את חוסר הבטחון שיש בי לפעמים, שאולי אני לא מספיק ואולי לא ירצו אותי, ואני מתחבר לאמונה הפנימית שלי – שהכל אפשרי. אחרי הפוסט הזה אשנה את הפרופיל שלי – אוריד את הלינקים לארגונים שהקמתי, אשנה את התמונה, ואוסיף משפט שפשוט "נפל" עליי בימים האחרונים שמייצג את מה שאני רוצה להביא לעולם העסקי, כי החלטתי להפסיק "לשחק אותה" סופרמן : מעל-אנושיות ל← אנושיות-על אני מבין שאני לא צריך להסתיר יותר את השברים שלי, את הקשיים, את חוסר הבטחון שלפעמים משתק, את מי שאני באמת. אני מבין שלאורך כל השנים שליוותי עסקים – מעל 15, קודם כל שמתי את הלב במרכז – להבין את האדם, את המניעים שלו, את השורש של המורכבויות ולא רק לפתור טכני את הבעיות – כי הן פשוט יחזרו יותר גדולות בהמשך אם התעלמתי מהשורש. אני מתרכז באנשים ולא בבעיה. אני רוצה לעזור לאנשים להיות יותר אנושיים, לא על אנושיים.אז…
הנה אני שם את הלב שלי על השולחן – מסכים לקבל את חוסר הביטחון שגם יש בי, אני משחרר שליטה מה יהיה עם הפוסט הזה וכותב – אני מזמין לקוחות חדשים לליווי עסקי, ארגוני ואישי – לפנות לראות כיצד אוכל לעזור לכם. אני עושה את זה עם כל הלב, ועם הרבה נסיון בעסקים שלי והרבה נסיון בליווי אחרים מעסקים קטנים של וואן מאן/וומן שואו ועד ליווי עסקים, ארגונים וחברות של עשרות עובדים.
מי סוג האנשים שאני עוזר להם?
א. אני עסק של וואן מאן/וומן שואו, יש לי עומס מעל הראש, הרבה דברים לעשות, לא תמיד ברור מה לפני מה, יש מצב שהיה עוזר לי לשכור עזרה כלשהי בחלק מהדברים (עובד במשרה חלקית או אאוטסורסינג) – אשמח להבין במה קודם להתמקד כדי להצמיח את העסק כדי שאוכל גם לנהל עסק ברוגע, גם להרוויח וגם להנות מהחיים (ולא לעבוד כל הזמן!).
ב. אני מנהל/ת עסק או ארגון עם 1-30 עובדים, ההרגשה היא שאני במצב טוב עם אנשים טובים אבל זה לא מנוהל כמו שצריך, וזה מרגיש שזה פוגע בי ופוגע בצוות ופוגע בלקוחות.זה מעמיס עליי הרבה עומס רגשי, עומס של עבודה, במקום להנות מהעשייה המשאבים מופנים לארגון הזמן של המשאבים, של העשייה. העומס גדול, ויש תחושה שרצים פול גז בהילוך שני ולא מצליחים לעבור הלאה.
אשמח לתגובות, שיתופים או כל מה שתרצו להגיב פה בפוסט. ומי שרוצה לקרוא עליי קצת יותר ישירות מאלו שליוויתי – מוזמן להסתכל בפרופיל – ניתן להכנס לדף המלצות שלי ולקרוא שם על מה שסיפרו עליי אנשים שליוויתי במהלך השנים.