בקיץ האחרון אחרי מסיבה נחמדה שעשינו אני וזוגתי, נסענו לנו לטיול של חודש בארה"ב וקנדה.
במהלך הטיול היה חלק נרחב שהוקדש להרי הרוקיס. מקום מהמם לכל הדעות שבו זוגתי רצתה שנעשה טיולים רגליים.
לצערי, לאור סיבות רפואיות שונות, היא הולכת די לאט ועוצרת הרבה.
ולכן, הוחלט שנעשה מסלולים קצרים ופשוטים.
אני די ספורטיבי ועשיתי הרבה הליכות בחיי (במסגרת צבא, טיולים, ספורט ועוד) והייתי שמח לאתגר את עצמי אך הבנתי שאין פה אופציה אחרת היות וחשוב לי לטייל איתה.
לא ידעתי איזה שיעור אלמד בעקבות הסכמה זו אך נכון היה לי שיעור משמעותי.
אחד הדברים שקשה לי איתו מאוד הוא הנטייה שלי להשוות. אני נוטה להשוות הכל. יש כאלו שיאמרו שכולנו כאלו וזה אנושי, אך לי זה מרגיש כי זה פוגע בחוויה.
אכן בשנים האחרונות אני מצליח לשחרר יותר ויותר סיטואציות בהן אני משווה ונהנה מהחד פעמיות והראשוניות שבהן.
וכך יצאנו לנו לטייל בנופים המדהימים של הרי הרוקיס. וכבר בבחירת המסלולים, גיליתי עד כמה אני מסתכל על מסלולים "רציניים" ומתבאס שאנחנו נלך במסלולים הפשוטים שכל זקן וילד הולכים אותם. למה לא לקחת את הטיול הבאמת קשה של ה-20 ק"מ?
לומר את האמת – אין לי תשובה אמיתית למה זה יותר טוב מזה, אבל לרוב בחיינו מה שיותר קשה "נחשב" יותר.
הטיול עבורי היה הרגע של הסיום וההישג שעשיתי בו. כלומר זה שהגעתי לנקודת הסוף, וזה שעשיתי משהו באמת מאתגר וקשה.
האם בשביל זה יצאתי לטייל?
בלית ברירה מצאתי את עצמי מחפש פתרונות שיגרמו לי ללכת לאט שכן המחשבה בנושא התחילה לשגע אותי. הבנתי מהר מאוד שאני "אאלץ" למצוא לעצמי תעסוקה שתוריד את קצב ההליכה שלי.
ובאותו רגע נזכרתי בהתעניינות שלי בפטריות בסתיו שעבר, התעניינות שכללה גלישה בקבוצות בפייסבוק ואף טיול אחד עם חבר לחפש פטריות בהרי ירושלים.
ולפתע! עיני גילו אינספור פטריות. מכל המינים, הסוגים והצבעים. יש פה המווון פטריות צעקתי לזוגתי.
היא התבוננה בי בעיניים מוזרות ותהתה אם אכלתי אחת מהן והשתגעתי.
אני החלטתי שאני בטיול אחפש פטריות. ואז פתאום הלכתי בקצב איטי, במקום לרוץ קדימה, נעצרתי ליד כל עץ, התבוננתי בכל פטריה מקרוב. הרחתי אותן, נגעתי בהן, חשתי אותן.
החוויה השתנתה באותו הרגע. פתאום לא העסיקו אותי מחשבות של מתי מגיעים, מתי מגיעה נקודות הסוף, עוד כמה ק"מ יש או האם המסלול קשה או לא.
הייתי שם באותו רגע, נהנה מהרגע עצמו. לא חשבתי על כלום.
העיניים שלי גדלו ופתאום ראיתי יער אחר. מלא בעצים, אבנים, פטריות, בע"ח. יער מדהים! חוויה יוצאת דופן!
הגיעה לראשי פתאום תובנה מופלאה שחלקתי עם זוגתי – היער הזה מלא בדברים! דברים שיכולים לרתק כל כך הרבה אנשים שונים!
מי שאוהב צמחים וצמחייה – ימצא פה המון. מי שאוהב פטריות – יש פה בשפע וביחודיות רבה, מי שאוהב בע"ח – יחפש אותן חבויות אך ימצא דברים מרתקים (כמו המרמיטה שנקרתה בדרכנו), מי שאוהב רוגע ושקט – ימצא ממנו בשפע, מי שאוהב אקשן – יכול למצוא גם אותו אם זה בהליכה מאומצת או מאתגרת ואם זה באינספור הדברים שקורים במקביל בטבע, מי שמתעניין במוזיקה – יכול להקשיב לרחשים של היער והמים בנהר שהינם מוזיקה מרגיעה ומיוחדת.
כל אחד, אם ירצה, ימצא את מה שמרתק אותו, בטיול הזה. כל שנדרש הוא "רק" נוכחות ויצירתיות בחיפוש הדברים שמעניינים אותך.
כי להיות נוכח זהו לא דבר פשוט. גם לי מעטות הפעמים שזה מצליח. נדרשות מודעות והתמדה.
מעבר לכך, על מנת למצוא את היצירתיות שבי – עלי להתאמן בה לא מעט.
אאך אם מצליחים – החוויה משתנה. העולם משתנה. זה כמו לעבור מדו מימד, לתלת מימד!
תרגיל קטן –
בחרו פעולה שאתם עושים באופן אוטומטי. כזו שבדר"כ אתם לא חושבים עליה כשאתם עושים אותה – הוצאת הכלב בבוקר, שטיפת כלים, נהיגה ברכב לעבודה.
עתה, פעם הבאה שאתם עושים את הפעולה הזו, קחו שתי דקות מעשייתה והקדישו אותן במלואן לפעולה. חשבו בדיוק מה אתם הולכים לעשות עכשיו, התמקדו ומקדו את כל חושיכם בפעולה זו.
לאחר מכן, קחו עוד דקה של חשיבה ומצאו אילו דברים גרמו / יגרמו לכם להנות מהפעולה הזו – לדוגמא כשאני מוציא את הכלבה, אני מתרכז בכך שאני מפעיל את גופי, ומהלך במושב, מריח את הפרחים ונהנה לחיות. אני מודה לכלבה שלי שבזכותה אני זוכה בזה.
רישמו לעצמכם אילו מחשבות / פעולות גורמים לכם הנאה בפעולה האוטומטית הזו שאתם עושים. אם אין כאלו, הקדישו עוד דקה למצוא – אולי אפשר למצוא אחת שכזו חדשה – לדוגמא – שטיפת הכלים נותנת לי זמן לעצמי. זמן לנוח ולנשוםץ זמן לשכוח מהיום שלי. דוגמא אחרת – נהיגה ברכב אינה כיף! אך אם אשמע הרצאה מעניינת באותה העת, זו יכולה להיות חוויה מעוררת השראה!
אשמח שתשתפו אותי במסקנות שלכם!