אז לשאלתי… הוא לא. בכלל לא חשוב.

אז למה הוא כל כך חשוב לי?

אני כבר תקופה ארוכה משתף מנסיוני בניהול זמן אנשים, ארגונים, עצמאים וסתם חברים. 

לא מעט פעמים אנשים קצת מופתעים מכמות הדברים שאני מספיק לעשות ביום יום ובכלל בחיים (4 עסקים במקביל כיום, כמה תחביבים מוזרים, ועוד הרבה עסקים ופרויקטים אחרים שהיו בעבר).

ולאורך התקופה הזו מעביר סדנה כתובה של שלוש שעות, עם מצגת שכמעט ולא השתנה כבר בערך שנתיים, אבל משום מה, למרות שהעברתי כבר לא מעט את הסדנה הזו – כל פעם היא נשמעת מאוד שונה מהפעמים האחרות.

ואני מאוד אוהב להעביר אותה.

והיום תהיתי למה? מה כל כך עושה לי טוב בתחום המשעמם הזה של ניהול זמן. ולמה אני מדבר על שיטתיות וסדר ו… את מי זה מעניין בכלל?

והבנתי, שזו הדרך שלי להתעסק במהות שלי. כי אמנם היו פעמים שהתעסקתי בחשוב ודחוף, וחשוב ולא דחוף ולא חשוב ולא דחוף, אבל מהר מאוד הבנתי שכל הקשקושים האלו לא משנים לי כלום.

כי מה שבאמת רציתי לגלות זה את הסדר הפנימי שלי.

זה להבין **למה** אני דוחה משהו מסוים ו**מה אני מרגיש** כשאני מצליח לעשות משהו, 

ומאיפה הרצון לעשות הרבה דברים או לא לעשות כלום בכלל.

ולמה אני נשאב לפייסבוק, ומה ממש קשה לי לעשות (כמו ללכת לאט או לשבת בשקט עם עצמי).

אני תמיד מסביר כשאני מתחיל בהרצאה, שאין דבר כזה לנהל את הזמן שלי. ה"זמן" הוא לא משהו שמנהלים. הוא מושג שאנחנו בני האדם המצאנו.

הדבר היחיד שאפשר לנהל הוא את עצמי. ואם באמת אדייק, 

והאמת שאף פעם לא אמרתי את זה כך בהרצאה – 

"לנהל" זה מושג כל כך מנותק מבחינתי.

אני לא "מנהל" את עצמי. אני מכיר את עצמי, אני זוכה להתבונן ולחקור, אני מתמודד. 

לנהל נשמע כל כך מנותק וקר. כשאני מנהל את עצמי בסוף אני מגיע לריחוק וניתוק מעצמי.

אבל כשאני שואל את עצמי מה אני מרגיש, אני זוכה להגיע לתובנות שאחרי זה נותנות לי כלים לנוע בעולם בצורה הרבה יותר זורמת, הרבה יותר אפקטיבית.

להבין איך אני יכול לנוע יותר מהר מתוך הלב ולא מתוך הראש.

"ניהול זמן" מבחינתי זה לא להתעסק בפרקטיקה. זה להתעסק במהות. זה להבין שאני לא כופה על עצמי דברים שאני לא רוצה. 

אני לא נשאר בעסקים שהקמתי במו ידיי במשך כמה שנים אם הם כבר לא עושים לי טוב.

וגם שאני מרגיש קושי עם משהו – זה לאו דווקא בגלל ה-משהו הזה.  זה יותר כי ה-משהו הזה מראה לי מה אני מרגיש בפנים.

וכשאני יושב עם מישהו ועוזר לו לסדר את המשימות, בתכלס, זה לא באמת מעניין האם המשימה הזו ראשונה או שזו, או האם לכתוב את זה ביומן או בגוגל קיפ. זה מעניין אותי מאיפה הכל מגיע, ואיך אפשר להשפיע על הדבר הזה.

ומצחיק למדי, לפעמים הדרך להשפיע על "הדבר הזה" היא להשתמש בגוגל קיפ. פשוט כי הוא עושה את החיים יותר נוחים. או בתוכנה אחרת או בפתקים או בכל דבר שעוזר לי לעשות סדר פנימי.

אין פה איזו פואנטה גדולה ואיזו תובנה שמי שיקרא או תקרא את הפוסט יאמרו – אאוריקה!

יש פה את אותה התובנה שאני לוקח איתי לכל החיים שלי ב"ניהול הזמן שלי" – לתת מקום לעצמי, להתקדם בצעדים קטנים ובטוחים ולא לצפות לאיזה צעד עצום כזה שישנה פתאום את החיים אלא לקבל כל צעד כחלק מתנועה המשכית, סוג של מסע מעניין ומרתק.

ואז מדי פעם אני מרים את הראש, ומסתכל אחורה וקולט שעברתי מסע לא קטן בנתיים, וחוזר להתבונן בצעד הבא.