לאחרונה אני מלווה יותר ויותר אנשי מקצוע במעבר מסדנאות פרונטליות לזום. אחד הדברים המעניינים שגיליתי הוא שהאתגר האמיתי הוא לא טכני – הוא נפשי.

יש משהו מפחיד בלעבור ממרחב שאנחנו מכירים ושולטים בו למרחב דיגיטלי. פתאום אנחנו לא רואים את כל המשתתפים, לא מרגישים את האנרגיה בחדר, לא יכולים לקרוא את שפת הגוף.

אז איך בכל זאת עושים את זה נכון?
1. מבנה ברור ומוגדר:
– חלוקה של הסדנה לקטעי תוכן קצרים וממוקדים: במקום להעביר שעה וחצי של תוכן רצוף, אני מחלק
לקטעים של 20-25 דקות. כל קטע מתמקד בנושא אחד. זה עוזר לשמור על קשב ולמנוע עייפות מסך.
– זמנים מוגדרים לשיתוף ושאלות: בסוף כל חלק יש זמן ייעודי לשאלות ושיתוף. ככה המשתתפים יכולים
להתרכז בתוכן בלי להרגיש שהם מפספסים הזדמנות לשאול.
– שימוש בכלים של זום: אני מבקש מהמשתתפים לכבות מצלמות בזמן ההרצאה ולהדליק רק בזמן השיתוף.
זה מקל על העומס הויזואלי ועוזר להתרכז.

2. תיעוד ומינוף:
– הקלטת הסדנה: לא סתם מקליט, אלא חושב מראש איך התוכן יכול לשמש אותי – אם זה כחומר למידה
למשתתפים או כבסיס לתוכן שיווקי.
– עריכת התוכן לסרטונים קצרים: לוקח את החלקים הכי טובים מהסדנה ועורך אותם לסרטונים קצרים
שאפשר להשתמש בהם בערוצים השונים.
– יצירת ספריית תוכן דיגיטלית: מארגן את כל החומרים – הקלטות, מצגות, תרגילים – במקום אחד נגיש
למשתתפים.

3. המשכיות וליווי:
– קבוצת תמיכה: לא סתם עוד קבוצת וואטסאפ או פייסבוק, אלא מרחב שבו המשתתפים יכולים לשתף
התקדמות, לשאול שאלות ולקבל תמיכה הדדית.
– תוכן שבועי: שולח תזכורות קצרות, טיפים או תרגילים שעוזרים למשתתפים להישאר מחוברים לתהליך.
– מענה לשאלות: פותח "שעת קבלה" וירטואלית פעם בשבוע או מקצה זמן מוגדר למענה על שאלות בקבוצה.

אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא שצריך להפסיק לנסות "להעתיק" את הסדנה הפרונטלית. במקום זה, לחשוב איך ליצור חוויה חדשה שמנצלת את היתרונות של הפורמט הדיגיטלי.

למשל – במקום לנסות לייצר אינטראקציה מתמדת כמו בכיתה, אפשר לתת למשתתפים להתרכז בתוכן ולפתוח זמנים מוגדרים לשיתוף ושאלות.

בסופו של דבר, המפתח הוא לא להילחם במגבלות של הזום, אלא להשתמש בהן ליתרוננו.

אשמח לשמוע – מה האתגרים שלכם במעבר לזום? איך אתם מתמודדים איתם?