אנטי מנטור.
אתמול יצא לי לשבת עם יזם שצעיר ממני בכמה וכמה שנים, אבל עם עשייה מרשימה וסופר מעניינת. יצא לנו לדבר על יזמות, על "העולם החדש" שנוצר ועל מה הצעדים הנכונים לעשות. יצא שגלשנו לשיח על מנטורים, וגורואים וכלל סצנת ההתפתחות האישית והעסקית.
יצא לי לשתף בקושי שיש לי עם כל העולם הזה. עם הדיסוננס שנוצר בכל התחום הזה – שמדבר על ההצלחה, המוטיבציה, הדרייב, הרצון להצליח, ההתמודדות. שמציגים לעולם תמונה מנצחת – הנה אני הצלחתי! הגעתי למקום הזה שכולם רוצים להגיע אליו. תסתכלו אליי ואלמד אתכם. זה המקום שבו לומדים את כל הדברים החשובים כדי להצליח בעולם…
אבל נדיר שאני נתקל באנשים האלו שמשתפים את האנושיות, את הקושי, את חוסר ההצלחה (ולא מתוך, הנה אני נפלתי אבל כדי להצליח בגדול!), את הכאב, את השבר.
החיים עבורי הם לא כל כך חדגוניים. הם לא מקום שאני שואף אליו. אני בשנה האחרונה באמת נותן מקום למשפט – הדרך ארוכה, אבל אין לאן להגיע. כי אני כל הזמן לומד מחדש, שאין את המקום הזה שאני אגיע אליו ואשקוט, אין את ההר הזה שאכבוש ואדע שהגעתי, יש אותי. נותן מקום לקשיים שלי ולשיעורים שצפים גם דרך עולם העסקים.
אני לקחתי לעצמי משפט שאמרתי שיום יבוא ויהיה הכותרת של ספר שאכתוב – האומץ להיות אמיתי. ספר שנועד בעיקר קודם כל בשביל עצמי.
אז בשנה האחרונה אני לקחתי את זה כמה שיותר עמוק גם לעולם, שפעם חשבתי שאין בו מקום לחולשה או בלבול, לעולם העסקי, שם אני מוכן להעז לשבת מול מישהו, ולתת לדמעה לזלוג, להשאל שאלה ולומר – אני לא יודע… לספר על כשלון שלי שלא היה המקפצה המדהימה שלי אלא צרב בלב, וחיבקתי את זה.
מנטור הוא דמות שכולם מסתכלים עליו ואומרים – כזה אני רוצה להיות. מין דמות מעוררת השראה שכזו בכולם. אני רוצה להיות אנטי-מנטור, שבמילים, ובמעשים אצליח לעזור לאחרים לומר – אני רוצה להיות קצת
יותר כמו עצמי. אין צורך להיות דומה לאף אחד אחר או לאף אחת אחרת.
